7. בהשתקפותי

חן אוחיון

 

בהשתקפות המראה אני רואה פנים גסים. אני רואה לסת חדה, אני רואה אף גדול, מעט שבור, אני רואה עיניים שקועות, שחורות ומעליהן גבות שחורות המרוטות לצורה דקה ועגולה. אני רואה שפתיים דקות וארוכות, אני רואה זיפים גסים הבוקעים מתוך העור, אף סכין לא תעלים אותם לחלוטין, הם ימשיכו לבקוע ולפצוע את העור בראשיהן השחורים העבים. אני מוחה אותם בצבע גוף בהיר. אני צובעת את האיש בהשתקפות. אני מפדרת את אפו, את לחיו, את סנטרו החד. אני מסמקת בוורוד את לחיו, מקשטת בכחול את עיניו השחורות ומורחת צבע אדמדם על שפתיו הדקות והופכת אותן בעזרתו למעט בשרניות.

 

בהשתקפות המראה אני רואה אותי. פני עדינים, מבטי רך. אני מתרוממת ומסדרת את שולי שמלתי, מהדקת את השיער החום שעל ראשי ויוצאת אל הרחוב.

 

אני צועדת על עקבי השחורים ומרגישה את השמש על פני העדינות, שמלתי מתנופפת ברוח הקלה. נעים.

 

"על מי אתה מנסה לעבוד עם הפאה המכוערת הזאת?" "לאן את הולכת מתוקה?"

 

שקט. אין אף אחד. אני ממשיכה ללכת. 

 

"עצור רגע יא קוקסינל" "מה אתה מסתיר שם? מה זה בננה?" הוא תופס את מותני, הוא מושך את שערי בחוזקה, הסיכות מתבקעות מראשי ושערותי נתלשות. אני מנסה להמשיך ללכת. הם צוחקים חזק. כאב חד מפלח את גופי. אני עוצמת את העיניים חזק. אני מתפללת, שילכו, שילכו, שילכו. שקט. 

 

אני פוקחת את עיני, אני ברחוב. אין אף אחד. אני מחליטה לחזור הבייתה.

 

אני מסירה בעזרת מטלית לחה את הצבע מפני, אני מסירה הכחול מעיני, את הוורוד מלחיי, אני מסירה את האדום משפתי. אני פושטת את השמלה הפרחונית.

 

אני מביטה במראה, האיש הערום מביט בי בחזרה. אני מביטה בגופו הרופס, ברגליו העבות, באיבר מינו השמוט. אני מביטה בבטני המפולחת, בגרוני המשוסף, בפני העצובות. אני נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכה עד מעל הראש. אני עוצמת את עיני ומביטה מעלה. רוח קרה עוטפת אותי. אני קלה, המשקל נושר ממני והופך את גופי לענן. כפות רגלי מתנתקות מהאדמה, אני נמשכת מעלה. אני מתרוממת חסרת משקל, הגוף שלי נעלם, אני צוללת אל השמיים. אני נמשכת מעלה עוד ועוד ועוד עד האין סוף. שקט.

​